כבר כמה שנים שאני חוגגת ימי הולדת של הוריי, שנפטרו לפני מספר שנים, כל אחד בזמנו. או שמוקדם מדי.
עדיין מתקיים דיון בנושא.
בכל מקרה, לאחר העליה לקבר המקובלת ביום השנה הראשון, שנה לאחר מותם, הבנתי שאני לא אהיה זו שמארגנת “מפגשי קבר”.
הכרתי את הוריי דיי טוב, לשמחתי, ואני יודעת שקברים לא באמת דיברו אליהם, ושהם היו אנשי חיים. הם אהבו את החיים, אהבו זו את זה, זה את זו, שמחו להיות יחד וזה היה מבחינתם השוס הכי מדהים בעולם- להיות ביחד.
ולכן נראה לי נכון, וגם מתאים לדרך הלב הפנימית והפרטית שלי, לציין את יום ההולדת שלהם.

אבא שלי נולד בתאריך זה, 21.2.
כל שנה מחדש, השבוע שלפני התאריך הזה מלא ברגשות, וכל שנה מחדש זה מפתיע אותי. עולים בי כל כך הרבה זכרונות, חלקם  זכרונות שאני חוזרת אליהם שוב ושוב, וחלקם זכרונות שאני נזכרת בהם כך פתאום לראשונה מזה שנים. כל אחד מהזכרונות האלו מציף אותי בתחושות שאני לא בטוחה שאני יכולה להכיל את עוצמתן, ולכן מהר מאוד הדמעות עולות ומתגלגלות החוצה.
מדי פעם, אני מקבלת גם חלומות סביב הורה היומולדת.
לפני כשבוע, חלמתי שהזמן כאילו קפא לעשר שנים, ואני חוזרת לכל מיני מקומות ורואה איך הם נשארו כפי שהיו, לפני 10 שנים. בחלום, כמו בחלום, הכל מרגיש מוזר, ונראה מוזר לבקר פתאום בחדר שלי בניו יורק ולראות חברות שלי שגם הן קפאו בזמן.
ואז אני מתעוררת, זוכרת שמעולם לא גרתי בניו יורק (מה ניו יורק מסמלת?), מעולם לא היו לי חברות בניו יורק, ושהזמן ממש לא קפא בעשר השנים האחרונות.

אבל אבא שלי נפטר לפני 10 שנים. באפריל זה יהיה 10 שנים.
ובאמת, כשהוא נפטר, הזמן אולי לא קפא, אבל העולם איבד מצבעיו הבוהקים. האדום אינו אותו אדום כמו שהיה פעם, והירוק אינו פרש כמו שהיה בעבר. כך גם שאר הצבעים.
מי שהחזיר קצת את הרעננות לצבעים היה שחר. אבל זה לא כמו שהיה פעם.
ואולי זו סתם ירידה בראייה. בכל זאת עוד מעט בת 39.
וכך אני מעבירה את השבוע. עם תחושה שמשהו נעצר לפני 10 שנים.




כניסה לפוסט »

הרפואה הסינית חוללה הרבה שינויים בחיי.
השינויים הם בכל מיני כיוונים- תזונה (לא יותר מדי, תרגעו), חשיבה, ראיית העולם, הבנת תהליכים על עצמי, הבנת העבר, ו- פתאום רציתי להיות מורה.
בערך מהשנה הרביעית ללימודיי, חשבתי לעצמי, שזה יכול להיות נהדר להיות מורה לרפואה סינית, שנה א’. זו שמלווה את האנשים בשנתם הראשונה של התחום הכי נפלא שיש ללמוד ולעסוק בו. זו שלראשונה מכניסה ביטויים חדשים- סינים ברובם- לחייהם של בני אדם. זו שעוזרת לאנשים לחשוב אחרת.
הרצון הזה נשאר קפוא בזמן מכל מיני סיבות, והנה, כמה שנים טובות אחרי, הגיעה הזדמנות לשיעור לדוגמא.

שלום כיתה א’
לכבוד יום המשפחה, קיבלנו מייל מוועד הכיתה של שחר, המבקש מהורים להתנדב להעביר שיעור על נושא שקרוב לליבם.
45 דקות מול כמעט 40 ילדים בני 6-7.
כן. נשמע תענוג.
לאחר תחושת חלחלה ראשונה, עברה במחשבתי המחשבה השניה שאמרה- רגע, למה לא? מה אכפת לי בעצם לבוא ולדבר על רפואה סינית? אין משהו שאני יותר אוהבת לדבר עליו, ובואו נודה באמת- לא מאוד חשוב לי אם מקשיבים לי או לא. אני נהנית מעצם ההתעסקות בנושא הכי קסום שאי פעם פגשתי.
שאלתי את שחר איך זה נראה לו, שאני אבוא ללמד ילדים על רפואה סינית. הוא התלהב. אז התנדבתי.




כניסה לפוסט »

שחרי שלי בן 7 היום.
הילד שלי. מה שאומר שאני אמא כבר 7 שנים.
אני. ככה, כמו שאני, כולי אמא. זה קטע מטורף. האם אי פעם אתרגל?

התת מודע התרגל כבר מזמן, שלא לדבר על הלב, שלא לדבר על הנמשים כולם.
ההתרגשות שלי גדולה בכל יום הולדת שלו, והמחשבה לא להיות איתו ביום ההולדת היא מוזרה. מה פתאום שיהיה בבית ספר באותו יום?
בזבוז של יום. אנחנו צריכים להיות ביחד!
אז הבאתי בלונים, והפתעתי את הילד שלי, הלב הכתום שלי, ולקחתי אותו ב- 10:00 מבית ספר.
הוא חשב שזה יהיה ב- 13:30. אולי.




כניסה לפוסט »

יש לי בעיה עם איקאה.
טוב, אולי כמה בעיות עם איקאה. הראשונה היא- שאני ממש לא אוהבת אותם. השניה היא השורשים הנאצים, שגם הם הודו בהם לפני שהקימו את החנות הראשונה פה ואף פרסמו התנצלות בנושא. והשלישית- שעל אף האמור בשני הסעיפים הקודמים, אני מוצאת עצמי קונה שם שוב ושוב.
כן, הם עלו על נוסחה פשוטה שעובדת, המעצבנים האלה: היצע אדיר, מחירים שפויים לרוב, ובתוך כך הצעת אפשרות שפויה לאנשים שמעוניינים לרכוש ריהוט סביר להם ולילדיהם, בתוך ים המחירים המופקעים הקיימים בשוק כמעט לכל דבר- מיטה, ארון בגדים, שידה, מתלים וכדומה.

איקאה לילדים
בעוד יש משהו באיקאה שגורם לי לטיק עצבני בעין, הטיק הזה לא קיים כשאני מגיעה לאזור הילדים.
אין ספק שאני חשדנית מאוד כלפי איקאה, בעיקר בכל הקשור לריהוט התינוקות שלהם (זו השידה שאתם רוצים שאני אניח תינוק עליה? אתם רציניים??).
אבל בעולם הילדים איכשהו הדברים נרגעים לי, או אולי מקבלים איזה שהוא רובד חשדני פחות.

יש דברים צבעוניים מאוד לצד צבע אחיד ורגוע. יש היצע של מיטות קטן אולי, אבל שעושה את העבודה בצורה לא רעה בכלל. יש חשיבה על חללים קטנים וניצול מקסימלי של החלל הקטן משל היה חלל גדול ומרווח. יש מוצרים מודולרים שמאפשרים רכישה נקודתית תוך מחשבה על העתיד.
והמחיר סביר. כבר ציינתי את המחיר הסביר?




כניסה לפוסט »

אהובתי,

מזל טוב יפה שלי- את כבר בת שנתיים!
מוכשרת כזו שאת. נבונה, חכמה, טובת לב, מצחיקה, כובשת לבבות, נפלאה. אהובה.
הכל את כבר יודעת והכל את בעיקר מבינה, גם אם לא תמיד יודעת להגיד בדיוק מה את רוצה או מה את חושבת ברגע נתון. ואת כזאת מהממת.
איך יש לי כזו ילדה מהממת?!

את יודעת, אני מתרגשת. אני מרגישה כאילו זה קצת גם היומולדת שלי.
אני מוצאת את עצמי חושבת שאני צריכה לקנות לעצמי מתנה, אבל אז אני קונה לך חולצה ושמלה, ומרגישה כאילו יש לי ארון מפוצץ בבגדים- שזו מתנה נהדרת.
אני יושבת לפעמים  וחושבת כמה אני רוצה שכבר תגדלי כדי שנוכל לחגוג יחד ימי הולדת, ונעשה לנו מנהגים שהם רק של שתינו, ונשב ונפטפט, ונצחק.
כמו שרק אמא ובת יכולות לעשות.
אבל אז אני חושבת שאנחנו כבר הרבה פעמים עושות את זה, ובעצם, את לא ממש צריכה למהר לגדול. את יכולה להמשיך לעשות הכל בקצב שלך.
זה הקצב הנכון, זו הדרך הנכונה, ואני נהנית מאוד לראות את התהליך.




כניסה לפוסט »

חשבתי שכבר התרגלתי.
12 שנים ללא אמא- די, נו, לומדים לחיות עם זה, באמת. מתרגלים. מה לעשות?
זה נשמע קר, זה נשמע נורא, זה נשמע לא טבעי, אבל זו עובדה. אני לא חשבתי שאוכל לנשום ללא אמי, וטעיתי.
לא רק שהמשכתי לנשום- המשכתי עם חיי, פגשתי אהבה גדולה, התחתנתי, ילדתי ילדים מושלמים, יש לי חתול, הקמתי עסק- הכל בלעדיה.
השם ישמור.

הכל התחיל עם כניסתו של שחר לכיתה א’.
רמות ההתרגשות שלי היו בשיא, ואני הלכתי על האויר, עם הצוואר בין העננים והראש מעל השמש משהו כמו יומיים. תוך כדי משהו ממש הציק לי, ואז נחתתי נחיתת אונס איומה ונוראית- אני לא יכולה להתקשר לאמא שלי לחלוק איתה את ההתרגשות הגדולה. את הגאווה העצומה, האינסופית, שהילד שלי- הגאון, המחונן, הנבון- הילד שלי הולך לכיתה א’.
משם זה רק התדרדר.
זה ממש מבאס. אני אוהבת את תקופת החגים, תמיד אהבתי. אוהבת את הרוחות המנשבות, את השנה החדשה, את ההבטחה לעתיד טוב יותר…
אמא שלי נפטרה בחג ראשון של סוכות. חג שמצווה בו לשמוח, ואיך, איך עליי לממש מצווה שכזו כשכל נים ותא בגופי בוכה?

ראש השנה תמיד מאופיין בכאבי פאנטום. כאלו שרק יתומים מכירים. היעדרותם של הוריי היא פשוט כאב פיזי. איבר ממש מהותי חסר, ולא ברור איך הוא לא איתי.
אבל אני מתגברת על זה אחרי ערב אחד, וממשיכים הלאה.
השנה קיבלתי שטוזה לפנים, הוטלתי אל הרצפה, ולמרות שניסיתי להרים את עצמי- נשארתי מוטלת על הרצפה, חסרת כל אפשרות להשיב מלחמה. מתעצבנת מכל דבר קטן, בוכה מדברים קטנים אף יותר…
והאמת? נשבר לי.




כניסה לפוסט »

שחרי שלי,
זהו זה. הגעת לכיתה א’. או יותר נכון, הגענו לכיתה א’.
ואני מצד אחד יודעת שאתה מוכן- גם רגשית, גם שכלית- אין חכם ממך ואין יותר מוכשר ומוכן ממך. אבל מצד שני…
זה לא שאני לא מאמינה, כמו שאני מופתעת פתאום, איך שהזמן עבר כל כך מהר. התפעמתי מכל יום הולדת, מכל צעד התפתחותי שלך, והנה פתאום אתה בכלל בכיתה א’!
רגע, פספסתי משהו? איזה חיבוק? נישוק? צחוק? משחק? איזה פליימוביל אולי?
לא.
לא פספסתי כלום, הייתי שם לאורך כל הדרך. ולכן אני יודעת, שלא רק שלא פספסתי, אלא ראיתי ונכחתי. זה פשוט עבר מהר.
6.5 שנים (טיפה יותר אבל מי סופר) עברו כל כך מהר, וכל אחת מהן גדושה בשמחה כתומה שאתה האחראי הישיר לה. כל מיני עניינים מהגן, שחלקם עלו פה וחלקם לא, חוויות, חברויות…

ועכשיו מתחילים מחדש.
מבנה חדש, מסגרת חדשה, ילדים חדשים, מערכת חדשה, מחברות וספרים חדשים לגמרי, שבקרוב יהיו עטופים עם השם שלך על מדבקת שם עם תמונות של דמויות מפיניאס ופרב.
קלמר שאתה בחרת, עם כלי כתיבה חדשים דנדשים במיוחד בשבילך, וכל מיני הפתעות קטנות שלא יכולתי שלא לקנות לך, כי כל כך אני מתלהבת שאתה הולך לכיתה א’.
ילקוט חדש, שאתה בחרת, של פיניאס ופרב. אפילו 2 מחברות עם- נכון, פיניאס ופרב.
אותו ילד מושלם ונבון, טוב לב מאין כמוהו, מצחיק ואהוב. שזה אתה.
ואותה אמא, שאוהבת אותך עד השמיים וחזרה (כפול שלוש), שקצת חוששת אבל מאוד מאושרת וגאה בך, איך שאתה יודע לעשות את הכל נכון ובזמן שלך. שזו אני.

אז מה מאחלים לכיתה א’? לדרך חדשה שתימשך 12 שנים?
קודם כל, חשוב לי שתדע שאני סומכת עליך. אני יודעת שיש לי על מי לסמוך- אתה ילד שיודע להפעיל שיקול דעת, אתה ילד בוגר, חושב, ילד שחבריו חשובים לו ושהוא חשוב לחבריו.
אז אני יודעת שאתה תדע למצוא לעצמך את הדרך. ובכל זאת, אני מאחלת לך שתדע למצוא לעצמך את הדרך בצורה רגועה ונעימה, בזמן שלך ואיך שמתאים לך.
ורק תזכור, שאני פה לעזור לך בכל מה שתצטרך. אני פה גם אם אתה לא צריך. שתדע.




כניסה לפוסט »

2 מוצרים קיבלתי לסקירה, ומוצר אחד אני סוקרת בהתנדבות.
אני אתחיל עם אלו שקיבלתי לסקור:
Baby Banana Brush הוא מוצר חמוד להפליא, כאשר הגירסה החמודה ביותר היא לתינוקות קטנים- בננה חצי מקולפת שהיא בעצם מברשת שיניים לאלו שכבר העזו לבצבץ.
אני קיבלתי לסקירה את הגירסה של הגדולים יותר, שאני מודה שהיא חמודה פחות, אבל עדיין מעוררת עניין- לפחות אצל נגה.
הרעיון הוא להפוך את צחצוח השיניים לכיף, ואומנם אני בעד, ואומנם זה עובד חלק מהזמן- חלק גדול מהזמן זה עבד פחות. כי אין מה לעשות- לצחצח שיניים, לא משנה עם איזו מברשת, זה לא תענוג גדול בגילאים צעירים מאוד.
אומנם המברשת מגיעה עם כל מיני אישורים וכו’ (שלרוב לא אומרים לי הרבה), החלטתי שאני חייבת לבדוק אם המוצר הזה הוא לא רק נחמד וכמעט בגדר צעצוע עבור הבת שלי.
אני רוצה לקבל גושפנקא מקצועית.
וכשאני רוצה גושפנקא מקצועית בכל הקשור לעולם השיניים- אני פונה לד”ר ערן צנציפר-חבר טוב, מומחה לשיקום הפה, רופא שיניים רציני ומשקיע.
הוא אמר שכל עוד זה רך וגמיש- הכל בסדר.
אז יש גושפנקא.

להגיד לכם שצחצוחי השיניים של נגה הם עכשיו שקטים ומועילים? לא.
אפילו הגן, שבו הגננת האולטימטיבית של נגה לימדה אותם ודיברה איתם איך מצחצחים וכמה זה חשוב, לא הצליח להפוך את החוויה למפוקפקת פחות.
בכל זאת. הילדה בת שנה ו- 10 חודשים.
מאידך, זה ניסיון יפה, ואני חושבת שאם יש לך ילד שבענייני צחצוח שיניים הוא, איך לומר, לא משתף פעולה, שווה לתת לזה צ’אנס, ב- 50 ש”ח. זה חמוד לאללה.
לפרטים נוספים לחצו כאן.

בייבי אספן הוא מותג בינלאומי שמביא לישראל מוצרים באיכות גבוהה, בעיצובים חמודים ונעימים.
את המוצר הזה העברתי לחברה, שלה תינוקת מתוקה ומהממת, והיא כתבה את ההתרשמות הבאה:
הבוקר קיבלתי מתנה מקסימה מבייבי אספן: בתוך גביע עשוי נייר, נחו 3 כדורים בצבעים רכים ונעימים (כמו גביע גלידה), כאשר כל אחד מהם היה בעצם זוג גרביים מגולגל. כולם מיועדים לבתי התינוקת.
בדרך כלל, מוצר שכזה, שארוז בחמידות שכזו כמו קאפקייק, מכיל בחובו משהו לא מאוד מרגש ואיכותי כמו חולצה או בגד גוף. אך אנחנו מאוד נהנו מאיכות הגרביים.
הן מתמתחות, ובעלו חומר מונע החלקה בתחתית. התינוקת שלי טרם הולכת, אך אין לי ספק שהגרביים מספיק גדולות כדי להישאר איתנו לפחות עד שלב הזחילה ומעבר, כאשר מתחילים לתרגל עמידה וצעדים ראשונים, וההחלקה מופיעה בתדירות גבוהה.
אני בהחלט אחשוב על רכישת מוצר זה לאימהות נספות ומאוד אהנה מעצם הענקת מתנה שכזו.
לפרטים נוספים לחצו כאן.




כניסה לפוסט »

לונדון. הו עיר מופלאה שכמותך!
אני כל כך אוהבת את לונדון. יש בה סטייל, יש בה שיק, אין בה לחות, יש סיילים נהדרים ושווים… התחושה היא, לפעמים- שיש בה הכל.
ובאמת, טרם נכחתי בהוכחה חותכת שמוכיחה אחרת.
אפילו כשאני נוסעת עם שני ילדים.

7 שנים בארץ
7 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שיצאתי את הארץ.
מי שישמע, כן? ושאלה יהיו הצרות שלי, אבל אני חייבת להודות- חופשה בחו”ל זה ניתוק אחר לגמרי מחופשה בארץ.
ואחרי הרבה זמן ללא חופשה מנתקת, החלטתי שהגיעה השעה. ואם לבי אינו מאפשר לי עדיין להשאיר את הבעל והילדים במולדת בלעדיי- הם יבואו איתי.
ומפה הכל התגלגל.
מצאנו דירה בקובנט גארדן להשכרה דרך האתר הגאוני Airbnb, סגרנו טיסות, בעלי שיחיה הכין לו”ז מתוקתק למופת, ספרנו ימים, ארזנו מזוודות, עלינו על טיסה ונחתנו בלונדון.

אני אמא בלונדון
לראשונה בחיי, אני בלונדון על תקן האמא.
לראשונה אני נוסעת ללונדון עם משפחתי שלי. לראשונה אני חולקת עם ילדיי (בעיקר עם שחר, כי נגה עוד קטנה) את העיר ההורסת הזו, ממש כמו שהוריי חלקו אותה איתי לראשונה.
עם כל ההתרגשות, אין ספק שמדובר על התארגנות אחרת לגמרי.
הרשימה למבוגרים נשארת כרגיל, אבל מה עם הילדים? ומה עם מזג האויר ההפכפך בלונדון? כמה זה יותר מדי בגדים בעצם? ומה בכלל עושים עם השניים האלה בטיסה?
*בדיוק* בשביל זה אני כותבת את הרשומה הזו, כדי לחלוק את ניסיוני- המוצלח עליי לציין בענווה- עם מיליוני קוראיי!
כן, טוב. נתחיל?




כניסה לפוסט »

הפייסבוק שלי געש סטטוסים בנושא יריד “חלומות בתחנה”.
נתנאלה כחלון לוי (הידועה כנתנאלה), החליטה לעשות מעשה, וארגנה את היריד הזה, ששמו הופיע לי בכל סטטוס שני בפייסבוק.
אז אחרי 4 סטטוסים, החלטתי לבדוק במה מדובר, סימנתי לי את התאריכים ביומן, וביום שישי האחרון הגעתי ליריד, שהתקיים במתחם התחנה בתל אביב.
מהרגע שהגעתי, היה לי ברור שהגעתי למקום הנכון ביותר: דוכן רודף דוכן, שמחה רודפת שמחה, 2 דוכנים שהיו בבחינת שלמות לדעתי ועוד רבים אחרים שהיו מרהיבים ונפלאים.
עשיתי משהו כמו 4 סיבובים.
הייתי חייבת סיבוב ראשון כדי שאוכל להכיל את כל היופי הזה, ולקראת סופו הבנתי שאני הגעתי למעוז הפשע המאורגן והמעוצב ביותר בעולם.
כי זה פשע שיש כל כך הרבה דברים יפים במקום אחד, ופשע שאין לי מספיק כסף לרכוש את כל מה שעיניי רואות.
בסיבוב השני כבר התחלתי לשאול שאלות, להתעניין, לבדוק, למדוד…. וכן, כבר התחלתי לקנות. מה שראיתי בסיבוב הראשון פינה את מקומו למה שראיתי בסיבוב השני.
הסיבוב השלישי היה  עוד פריטים שנרכשו, כי בסיבוב זה ראיתי פריטים שפינו את מקומם מהסיבוב השני, והסיבוב הרביעי היה בבחינת סיבוב פרידה.
פרידה מכל הפריטים שלא יכולתי לקנות, פרידה מכל הפריטים שמלווים אותי כבר יומיים במחשבות, שאולי בכל זאת, אעניק להם בית חם ואוהב.

זה לא רק הצבעים. זה לא רק התפאורה המושלמת ליריד שכזה. זה לא רק המוצרים המהממים שעמדו שם.
זה הכל ביחד, והחדווה שיש ב”עשה זאת בעצמך”. ולצד האפשרות להיות יצירתית בעצמי, יכולתי גם לשמוח מהיצירתיות של אנשים אחרים. וכולם, מבחינתי, התאימו לצרכיי- שיפצור החדר של נגה, והעשרת עמדת העבודה לי עם מוצרים משמחים. כן, היו לי עוד מטרות לממש, אבל צריך היה לעשות סדר עדיפויות.

אני רוצה להתמקד בשני דוכנים, שהיו מבחינתי השוס, העלית, הקרם דה לה קרם של היריד.
כולם היו יפים, באמת. אבל ליבי נכרך אחרי שניים בצורה מיוחדת.
הדוכן הראשון שכבש אותי היה הדוכן של תמר נהיר-ינאי.
הו- העדינות. הו- השלמות.
כל מה שראיתי שם רציתי שיהיה שלי. כלומר, לא שלי, של נגה, ברור. ברור…. אהמ.
הכריות, הגלויות, התמונות עם הפספרטו, התמונות על העץ, מדבקות הגיהוץ, ערכות הרקמה, המחברות- לכולם מצאתי בדמיוני מקום בבית.
אפילו כרטיס הביקור שלה תלוי בכבוד על לוח המודעות בפינת העבודה, להשראה קבועה ועיטור מהמם של הקיר.




כניסה לפוסט »