אני אמא

מעטים הם הספרים שאני קונה בשל שמם.
קניתי לפני מספר שנים את הספר “אמא ומשמעות החיים” של ארווין יאלום. אני אוהבת את יאלום, יש לי כמה וכמה ספרים שלו בבית, אבל את הספר הזה קניתי בשל שמו.
זה היה זמן קצר אחרי שאמא שלי נפטרה, וזה היה נראה כאילו כיוונו אותי ישירות למדף, ולשורה ולספר הספציפיים.
נו, מה- לא אקנה? בטח שאקנה!

אותו הדבר קרה לי עם הספר “אמא רעה” של איילת ולדמן.
יא אללה- כזה שם לספר, בחודש 7 להריון שני, מחשבות מתרוצצות על מה שאני עומדת לעשות לבני בכורי- איך לא אקנה את הספר הזה?!
אז קניתי. לקח לי זמן עד שהגעתי אליו, כמה שבועות, אבל מהרגע שהתחלתי אותו הוא העסיק את ראשי ללא מנוח.
לא כי יש שם המון דברים חדשים או תובנות מסעירות נפש. הספר העסיק אותי כי הוא כתוב מעולה, הוא מצחיק, ויש שם המון דברים שאני מזדהה איתם.

לא להאמין שהילד שלי כבר שנתיים בגן.
זה נראה כאילו רק לפני שבוע סיימנו לתור אחר המטפלת המושלמת שלא רק תוודא שהילדון שלי בטוח, אלא גם תדע להבדיל בין היפופטם לקוף (באמת, נו, הייתה לנו מועמדת כזו).
אבל לא, הילדון שלי כבר הרבה זמן ילד, אתם יודעים- כזה שמדבר לעצמו תוך כדי משחק, שלוקח אוטו צעצוע או רכבת קטנה ומשחק איתה ועושה גם אפקטים מתאימים לכל צעצוע, עצמאי, מספר דברים שעברו עליו…
ואני חושבת שחלק גדול מההתפתחות שלו בשנתיים האחרונות אנחנו חייבים בתודה גדולה למעון הרעות של נעמ”ת.

ברשומה שחר מסיים שנה ראשונה בגן, סיפרתי קצת על ההתפתחות שהייתה שלחר בשנתו הראשונה.
ובאמת, זו הייתה שנה חמודה מאוד, ובסה”כ היה לשחר כיף.
הוא נכנס לגן וחווה שבועיים קשים מבחינה בריאותית, אבל אחרי זה היה שקט- פרט להתקפות אסטמה חוזרות ונשנות. בהמשך, היה נדמה שהילד פורח.
אבל זה הכל מחוויר לעומת השנה הנוכחית, שמסתייימת ממש עוד שבוע.

האמת? זו רשומה בשבילי הרבה יותר מכל דבר אחר.
הטירוף הזה של חיי היום-יום בשילוב עם הריון- והטירוף שזה מביא מבחינתי (וזה אומר בעיקר הורמונים), גורם לי לפעמים לשכוח שבהריון, כמו בהריון, צריך לפעמים לשנות את הקצב.
ובכלל, לפעמים צריך לשנות את הלך הרוח.
זה כמובן קל יותר להגיד וקשה יותר ליישם.

בשני ההריונות שלי, מצאתי עצמי קרקע פוריה לחרדות מכאן ועד להודעה חדשה.
בשילוב עם הורמונים- הכל מועצם ואללה יסתור, זה כל מה שיש לי לומר בעניין. לשמחתי, יש לי מישהי שאני יכולה להתקשר אליה והיא שמה לי דברים בפרופורציות.
קוראים לה יעל ססלוב שני.
יעל הייתה מורה שלי לצמחי מרפא סיניים, המורה שלי בהתמחות בגינקולוגיה סינית וכעת היא המורה שלי לשמירה על איזון רגשי גם כאשר סערות מתחוללות מבפנים, והיא גם מזכירה לי כל הזמן את הדברים החשובים באמת.
יעל היא נכס.

אני לא אדם תחרותי.
כבר בתיכון ויתרתי על התענוג, מתוך ידיעה שיהיה הרבה יותר קל לעבור את גיל ההתבגרות ללא עול של תחרות מיותרת על ציונים.
אני לא חייבת להיות הכי טובה בכיתה, ולא מצטיינת השכבה. ההבנה הזו הייתה מאוד משחררת, כבר אז הבנתי, כפי שאני מבינה אפילו בצורה עמוקה יותר היום, שזה היה אחד הדברים החכמים ביותר שעשיתי בתיכון.
החלטתי שאין שום סיבה לא ליישם את העניין בחיי היום-יום, ובמקום להתחרות עם מישהו, להבין שיש מקום לכולם. וכך גם בתקופת לימודי הרפואה הסינית לא התחריתי על דבר, ויצא לי רק ללמוד יותר, במקום להתעסק בדברים הפחות חשובים בחיים, כמו למי יש ציונים הכי גבוהים, או מי זוכה במקום ראשון.

אבל לפעמים צריך להיכנס למסגרת של תחרות.
אני עושה את זה, כאשר אני רואה מקום לקבלת חשיפה, ובעיקר לחשוף את הדברים שחשובים לליבי.
סינית היא בהחלט נושא שקרוב לליבי, גם בשל היותה העסק שבניתי בעצמי, וגם בשל הרצון שלנו להפיץ את בשורת הרפואה הסינית בקרב עם ישראל עד כמה שניתן. מדובר כמובן בעבודת שגרירות לא מבוטלת, ואנחנו מנסים לעשות את זה קצת אחרת מהמקובל- לא להופיע בטלויזיה, לא להתווכח עם אנשים אחרים שלא מאמינים בתחום וחושבים שהכל זה פלסבו. זה לא מעניין.
החשוב הוא להגיד לאנשים שהמידע קיים- בואו לקרוא ותחליטו בעצמכם. הציבור הרי אינטילגנט מספיק כדי להחליט עבור עצמו.
הרעיון בסינית הוא להציג את מה שיש, מה אנחנו יכולים לעשות, והציבור יחליט בעצמו מה לעשות על בסיס המידע הזה.
אבל חשוב גם שהמידע יועבר על ידי אנשי הקהילה המקצועית- ולא אנשים שלא באמת מבינים בתחום.

די, באמת נמאס לי.
בכל בלוג או אתר שקצת חושב עצמו כפמיניסטי/נשי/אימהי- whatever, מופיעה החודש כתבה ש”עוזרת” לנשים לעבור את המונדיאל בשלום.
מה זה הסיפור הזה?
אין נשים שאוהבות כדורגל? ומילא אוהבות, אין נשים שממש לא אכפת להן לצפות בכדורגל, שיכולות אפילו להנות מהעניין ומכל הסיפור מסביב? או לפחות- אין נשים שלא סובלות, או סובלות בשקט, וממש אין להן בעיה לפרגן לבעל, שכן נהנה, וכן מבסוט…

אתם מכירים את הכתבות האלו, שמתארות את הבעלים כלא תקשורתיים בעליל בתקופת המונדיאל, כל עול גידול הילדים נופל על האישה, הבעל יוצא עם חברים עד השעות הקטנות של הבוקר וחוזר עם ניחוח בירה חזק, ובכתבות ניתנות עיצות שימושיות במיוחד לבזבוז כסף בשופינג חסר תכלית, או ללכת לספא או כל מיני שכאלה.
אז סליחה, אבל בדיוק אותן נשים שכותבות מספרות מעת לעת איך הבעלים שלהן בכל מקרה לא ממש תקשורתיים (זה הן מספרות, לא משהו שאני ממציאה), רוב הנשים מעבירות גם ככה את רוב שעות היום עם הילדים מאשר הגברים, וגם ככה רוב הנשים עושות שופינג (לצערי אני לא טובה בתחום הזה, יש לי עוד מה ללמוד).
ממש מזל שיש את המונדיאל כדי להאשים משהו או מישהו…

ההריון השני שונה במהותו מההריון הראשון שלי.
מעבר לעובדה שהפעם יש בת ופעם קודמת היה בן, יש דברים פשוטים ומורכבים שהם שונים.
הדבר האחד שדומה הוא העיסוק בהריון, והיותו מקום ראשון בחשיבותו.
אין ספק, נקודה זו באה לדיי ביטוי באופנים שונים בשני ההריונות. אם בהריון עם שחר היה לי יותר זמן למנוחה, שהרי היום מנוחה זו פריבילגיה שיש לתכנן היטב, לתחום בזמן קצוב- אם אפשר בכלל ליישם. אם בהריון הראשון סופרים כל שבוע בקפידה ונרשמים לאתרים ששולחים לך דיווח למה לצפות בכל שבוע, בהריון השני השבועות טסים וכבר יודעים למה לצפות- לרוב גם דברים מגיעים מוקדם יותר.
הרשו לי לשתף אתכם בכמה נקודות ששונות בשני ההריונות שלי:

אל תגעו לי בבטן
בהריון הראשון לא הייתה לי בעיה משמעותית שיגעו לי בבטן.
זה היה לעתים מוזר, אבל זה לא היה משנה.
בהריון השני- ראו הוזהרתם. הרעיון הזה שבגלל שאני בהריון והבטן שלי עצומה אז לכל אחד ניתנה הרשות לגעת בבטן- הרעיון הזה הוא מגוחך, מפר את הספייס האישי שלי וסליחה כן- אבל עדיין מדובר על הגוף שלי, מה פתאום שתגעו בו?

יש מצבים בחיים שגורמים לך להגיע להלך רוח יעיל ביותר.
ההריון השני, עם כל מה שהביא איתו לחיים שלי (על כך ברשומה נפרדת), הביא אותי למצב תודעה של “כאן  ועכשיו”.
נכון, הוא הביא אותי למצב הורמונלי של תגובת יתר לכל מיני סיטואציות שבחיים לא העלתי על דעתי שאגיב אליהם בצורה כל כך גרוטסקית כפי שאני עושה בהריון הנוכחי, אבל יש משהו בהלך הרוח שלי שמרוכז במה שנעשה בהווה. העתיד יום אחד יהיה הווה, ולכן נתמודד איתו כאשר יגיע, והעבר- עבר.
החרדות מדי פעם צצות, אבל אני מרגישה שיותר מפעם, אני יכולה להן והפעם, קול פנימי מחוזק וקולי (מלשון cool) שולט בכיפה.
דוגמאות? בבקשה:

שוד לאור יום
הלכתי לי ברחוב יהודה הנשיא ברמת אביב, בצעדה הרגילה שלי לגן של שחר.
דיברתי באייפון שלי, באוזניות, ובעודי מתבוננת על האייפון- אני מרגישה לפיתה במרפק, וכמו במטה קסם- האייפון נתלש מידי, מהאוזניות, והנה אני רואה איש רץ הרחק ממני במהירות מרשימה. תוך מספר שניות המוח הבין על מה מדובר, אבל בהיותי בחודש שישי להריוני, הסיכוי שאפצח בריצה אחר השודד היא אפסית.
גם בלי הריון אני לא רואה את עצמי מצליחה להגיע מאוד רחוק אחריו…
וכך אני עומדת לי באמצע הרחוב, צועקת קללות לשודד המתרחק, והאוזניות עדיין משתלשלות מאוזניי, מיותמות מאייפון.

עמית הייתה המטפלת הראשונה של שחר.
גם היום, כשהיא נמצאת בארצות הנכר, אנחנו עדיין זוכרים לה חסדים רבים, ובמובנים מסוימים, לא היה אכפת לנו אם היא תחזור לארץ ותטפל בבחורה שתיוולד בספטמבר.
עמית הייתה עזרה שהגיעה אלינו משמיים (למעשה דרך דוד גילי…), והנוכחות שלה בביתנו במהלך השנה הראשונה הייתה מבורכת ומנחמת.
היא מאוד אהבה את שחר, יכולנו לסמוך עליה בעיניים עצומות, והיא גם ידעה קצת עיסויים וכאלו, שזה עשה לשחר רק טוב.

* הרשומה עלתה בבלוג מפעם ב- 28.5.2007

שחר מתעניין בהרבה מאוד דברים.
התחומים הבולטים הם מוסיקה, בישול ומלאכת יד- כן, מה שקראתם. הוא אוהב לצייר, לשחק בבצק, הדבקות, דברים כאלו.
עד לא מזמן היה לנו בימי שני חוג יוגה בדיאדה. לא מתוך פלצנות שלי, אלא מתוך העובדה שלא היו הרבה אפשרויות, ושנראה לי שכל דבר שגורם לו להוציא מרץ ולהיות עם ילדים נוספים סביבו יכול להיות דווקא נחמד. ופייר- הוא נהנה מזה מאוד.
עד שהפסיק להנות מזה.
אז הפסקנו ללכת, ואז ניסיתי למצוא משהו שאפשר להגיע אליו, באזורנו, ואם אפשר- משהו שישלב מוסיקה. הילד הרוס על מוסיקה.
אבל אז גיליתי, שבמרכז רוזין ברמת אביב ג’ יש חוג בישול לילדים- באנגלית!
זהו זה. אנחנו שם.

אנגלית בגיל 3
כן, אני יודעת, הרבה אנשים חושבים שזו פלצנות מיותרת ללמד את הילד אנגלית מגיל כה צעיר.
ויש גם את אלו שמגלגלים עיניים ואומרים “טוב, זה ילד ראשון. עם הילדה שגדלה עכשיו בבטן זה כבר לא יהיה ככה”. לכולכם אני אומרת- תרגיעו, זה לא זה.

קיבלנו כרטיסים במתנה לפארק נחשונית.
אתם יודעים, הקיץ ממש בפתח והמקומות מחפשים דרכים חדשות לחשיפה.
קיבלנו אז הלכנו- אבא, אמא, שחר בן ה- 3 וטל בת ה- 8- בת הדודה של שחר.
בהיותי בהריון, מעטים הם הדברים שיכולתי לעלות עליהם בביטחה, אבל זה נתן לי דווקא את האפשרות לצפות מהצד בתגובות של שני הילדים שעלו לאותם מתקנים פחות או יותר, וגם נתן לי זמן להסתכל מסביב ולחשוב על עוד כמה דברים חוץ מכמה כיף לי.
אז הנה רשמיי בפניכם:

לונה פארק+ לונה גל= פארק נחשונית
פארק נחשונית משתרע על שטח גדול.
האטרקציות מתחלקות לשניים- עולם המים (שלא כמו הסרט עם קווין קוסטנר, מדובר דווקא על חוויה נחמדה מאוד)- שכפי שהשם מרמז, מדובר על בריכות ורטיבות רבה בכל מה שיש שם- מגלשות שונות וכמה בריכות יחסית גדולות.
החלק השני הוא כל הדברים היבשים- ג’ימבורי לפעוטות, קארטינג, מכוניות מתנגשות, רכבת קטנה, אופנועים קטנים שזה קצת כמו הקארטינג רק יותר רגוע, בריכת כדורים, אזור מתנפחים, קרוסלה כמו פעם עם סוסים ומכוניות ישנות… אין ספק, מדובר על היצע גדול, ולדעתי- מאוד קשה להשתעמם בפארק נחשונית.