אני אמא

שמתי לב, שמאז שנגה נולדה, אני בקריז של שופינג מטורף.
ממש בגדר של קרייבינג- אני עוברת בכל מיני חנויות, ומרגישה את זה מתחיל מניצוץ קטן בעיניים, שעובר דרך הבטן, שמתרגשת מאוד ושולחת סימני הילולה נפלאים ללב, שמאותת ליד להיכנס לתיק, לשלוף את הארנק, להוציא את כרטיס האשראי- ולרכוש את הפריט ששובב את נפשי.
טוב. את הפריטים ששובבו את נפשי.

עכשיו זה גם בכלל כמעט בגדר של חובה לאומית, כיוון והכל בעונת סיילים מטורפת עם מחירים שמעמידים את הבאסטות בשוק במבוכה.
אבל מה לעשות, הזוזים שבאמתחתי אינם מספיקים לרכישות נבונות וכל שנותר לי הוא להביט בקנאה באנשים בקניונים וברחובות, עמוסי שקיות ועל פניהם חיוכים זחוחים.

אז אני משתדלת שלא להיכנס למקומות מועדים לפורענות שכאלו.
משתדלת פשוט להסתובב כך בניחותא, ללא מקומות שיעוררו את מפלצת השופינג שאורבת בקירבי.
אבל מסתבר, שיש קטליזטורים גם במקומות אחרים- למשל ברשת.
בשתי מילים- אוי ואבוי.

* נגה- אולי די להתעורר בלילה כדי לאכול??

* הדרת נשים, חוסר שיוויון משווע, שוביניזם מחליא- לאיזו מין מדינה הבאתי את נגה? למה אני עושה לבת שלי חיים קשים מעצם הגידול שלה בישראל?

* אני רוצה בגדים. אני צריכה הרבה בגדים. מכל הסוגים, מכל הצבעים. בגדים, נעליים, אקססוריז…

ילדי אהובי,

מה זאת אומרת אתה בן 5?? איך עברו ככה 5 שנים, ומתינוק מהמם וצרחני, גדלת להיות ילד כזה משגע (ולא צרחני)?!
אתה מדהים.
איך ידעת שזה בדיוק מה שאתה צריך לעשות- לגדול, להתפתח, ללמוד, לצחוק- פשוט להיות.
ואתה עושה בדיוק את הדברים האלו, בשיטתיות נפלאה ובהתמדה מופלאה, ולשמחתי- אתה לא מראה סימני רגיעה.

אני יודעת שעכשיו, משנולדה לנו נגה קטנה, החיים קצת הפוכים.
3 חודשים, שבהם אבא ואני כל כך משתדלים, אבל לפעמים גם אנחנו מפספסים- נוזפים בך יותר, עייפים הרבה יותר (למרות שאצל אמא זה המצב כבר שנה וחצי, אם לא יותר), ולכל מקום מתווספת עגלה ונגה בתוכה.
אבל אתה היית ונשארת אור עצום בחיים שלנו.
אור אינסופי בחיים שלי. סוג של מגדלור.
אתה יודע מה זה מגדלור?

אמא שלי,
כבר הרבה זמן שלא חשבתי עליך עמוקות.
עבר המון זמן מאז כתבתי לך בפעם האחרונה, או דיברתי אלייך. איתך.
כל כך הרבה זמן לא אמרתי את המילה “אמא”, מתוך ידיעה שיש מישהי בעולם הזה שתענה לי. ליתר דיוק, מדובר על עשור.
10 שנים שבמהלכן הקשר הזה של אמא-בת הלך והפך לסוג של הד מעומעם. מוכר, מרגיש חם, אבל זה הכל בגדר זכרון.
הכל עומד להשתנות. בעוד שניה, שנה וחצי ליתר דיוק, כאשר מישהי תגיד את המילה “אמא”, אני אהיה זו שתענה.

נולדה לי בת.
קוראים לה נגה. היא כבר בת 8 שבועות וקצת, והיא מהממת.
והיא שלי.
אני מתארת לעצמי שאני מרגישה שהיא שלי, כמו שאת הרגשת שאני שלך. איזו תחושה מחממת. היא בכלל מציפה אותי בתחושות ומחשבות מוכרות:
אני מחבקת אותה, ואני חושבת עליך ועל אבא.
אני מרגישה אותה, ונזכרת איך שאת תמיד ידעת להרגיש אותי. את הכרת אותי יותר טוב מכל אדם אחר- ידעת איך אני מרגישה, מה אני הולכת להגיד ומה להגיד לי כדי שארגיש קצת יותר טוב, קצת יותר חזקה.
אני מתבוננת בנגה, ורואה את כל הדברים הטובים שהיו בינך לביני.
אני גם נזכרת בכל הדברים הפחות טובים.
בכל הטעויות שעשית, בריבים, בדברים שוויתרת לי כשהיית אמורה בעצם לא לוותר בכלל, בנושאים ששתקת עליהם- ואני כל כך הייתי צריכה שתדברי עליהם, ואפילו הרבה…

וים של הבטחות שוטף אותי:
אני אעשה טעויות חדשות, לא אחזור על שלך.
אני אהיה קרובה לילדה שלי, אבל אאפשר לה להיות אדם נפרד ללא יסורי מצפון רגשיים.
אני ארגיש את הילדה שלי בדיוק כמו שאת הרגשת אותי. (אני מקווה)
הילדה שלי תקרא ספרות קלאסית על פי המלצותיי ותתמוגג מיופיים.
אני לא אעביר לה את החרדות שלי. היא תצטרך להסתפק בחרדות משל עצמה.
עוד כל כך הרבה הבטחות ורק ילדה אחת קטנה…

הדיון הנצחי על איך ללדת. אי אפשר להתחמק ממנו בזמן הריון.
זה מצחיק להגיד את זה ככה, אבל זה באמת נכון! אם בתחילת ההריון דברים הרבה יותר ברורים בנושא זה, אז פתאום מגיעים השבועות המתקדמים (פתאום) והדברים כבר לא כל כך ברורים.
בתור מישהי שעברה לידה קיסרית ואחריה עברה לידה רגילה, תהיתי מה תהיה  הדרך הנכונה ללדת הפעם.
עיקר המחשבה הייתה סביב הרצון שהפעם, אנחנו ממש ממש מעוניינים ללדת בשלב מוקדם משבוע 40, ואם אפשר בשבוע 37 זה יהיה נפלא. כמובן, שהפעם הדגש על תינוקת חיה ואמא בריאה היה עצום. ברור שבכל לידה רוצים להגיע לשני היעדים האלו, אבל לאור הניסיון של שנה שעברה- לא יודעת, זה היה עוד יותר ברור וחשוב ומהותי.
הרצון לתיקון בעניין לידה רגילה. המממ, זה בהחלט היה שיקול בתחילת הדרך, אבל במהלך הזמן הרצון הזה קצת התמסמס. בעיקר התמסמס לאור הרצון הגדול יותר שהפעם הכל צריך להיות בסדר. יותר מבסדר. הכל צריך להיות בול- תינוקת בריאה, אמא בריאה, כולם חיים ויאללה, מתחילים את החיים החדשים עם הבעיות שיש לכולם- עייפות, גזים וכיו”ב.

הלכנו להתייעץ עם פרופ’ לסינג, האיש שניתח אותי עם שחר.
מהרגע ששמע את הסיפור עם איילת משנה שעברה, היה לו ברור שהלידה תהיה קיסרית, קבע תאריך וזהו זה.
הנחרצות שלו הייתה כל כך ברורה, שהשאירה אותי קצת מחוסרת מילים. משהו שלא קורה לי הרבה.
אבל האמת? זה היה הדבר הנכון בזמן הנכון. מעבר לעובדה שהוא קבע שאני עוברת את שבוע 37 עם תינוקת בבטן- מה שהיווה פוטנציאל גבוה לחרדות, זה פשוט שם קץ ללופ האינסופי בראש לגבי איזו לידה תהיה.

שבוע 37
אז שבוע 37 הגיע, וכאשר זוכרים ששנה שעברה הכל נגמר בשבוע 37+ 3 ימים, הלחץ היה ברור.
מדי יום בדקתי, גם בימים שהייתי במוניטור, וקיוויתי והתפללתי שהפעם זה יהיה אחרת.
חייב להיות אחרת.
בין לבין, אמרתי לעצמי שאם תתחיל לידה רגילה, זה יכול להיות נחמד, אבל תכלס- הלידה עצמה פחות חשובה לי בנקודה זו בזמן. חשוב לי שתהיה לנו תינוקת.
אז אם צריך- תהיה לידה קיסרית. ואם צריך- תהיה לידה רגילה.
כפי שהבנתי כבר מזמן- מה שצריך לקרות קורה.

הפעם הצליח לי!
ביום ראשון, 2.10.11, בשבוע 38+2 ימים, ילדתי בלידה קיסרית אלקטיבית את הבת שלנו- נגה.
ילדה מושלמת, שהעבירה איתנו הריון מלא חששות אך גם יחסית שפוי, שכבר מהבטן הוכיחה שהיא בסדר.
לאחר 4 ימי אשפוז שבנו *ארבעתנו* הביתה, עמוסי הורמונים אך עם רצון גדול להיות בבית כולנו ביחד ולהתקדם למה שמחכה לנו כבר הרבה זמן.

סיפור ההריון יגיע, ובטח שבטח סיפור הלידה המרגש מאוד שחווינו.
בנתיים, הגודש מעסיק אותי, והרצון להתאושש כדי לשוב פעילות תקינה, לאחר הריון שנמשך כשנה וחצי.

עד אז תכירו- זו נגה!

היום, ה- 6.9.11, אני בדיוק שנה אחרי הלידה השקטה שלי עם איילת.
לפני שנה גיליתי שלפעמים סיפורי האימה יכולים להגיע גם אליי, ולא רק לאנשים מסביב, או אנשים שמכירים אנשים.
סיפור עצוב בבסיסו, שאין לו סוף שמח. הסוף שלו עצוב, ללא הפתעות:
הולכים למיון יולדות, מגלים שאין דופק, ומתחילים זירוז ללידה שבסופה אין תינוק.

אני זוכרת שכל מה שרציתי זה שיהיה כמה שיותר זמן ביני לבין המאורע הזה.
אחרי הלידה, הרגשתי שאני מדממת דמעות ודם. הרגשתי כמו אדמה לאחר פרעות- חבולה, חבוטה, חרוכה, פצועה… וזה רק ברמה הפיזית.
הרמה הנפשית הייתה פשוט עצובה. אין לי אף מילה שמתאימה לי יותר ממילה זו.
והנה, ביני לבין ה”דבר” הזה עומדת שנה שלמה.
לא נשברתי, לא קרסתי, טיפלתי וטופלתי. שבתי לשמחותיי, לשיריי ולחיי וידעתי תמיד, שכל עוד יש לי את בעלי ואת בני בכורי- אני אעבור את זה.

שנה אחרי, והבת של השכנים חוגגת יומולדת שנה.
איילת הייתה אמורה להיות גם כן בת שנה.
שנה אחרי, ואני עדיין לא מחבבת את בת השכנים יותר מדי, אם כי אני כבר לא ממש נוטרת לה טינה.
אבל עדיין יש עקצוץ בלב- על מה שהיה יכול להיות, על מה שאבד….
כן, אפשר לנסות שוב. אבל זה לא יהיה יותר לעולם עם איילת. גם אם בעתיד אמצא עצמי אמא לחמישה ילדים.
עם איילת- כל הדברים האלו שיש לא יהיו לעולם. הם אבדו לנצח.

קיבלנו מברשת שיניים של אלמקס לבדיקה, תחת הקטגוריה של “מוצרים שעברו בדיקה כתומה”.
מהרגע שקיבלנו אותה, אני שואלת את עצמי את אותה שאלה- איך לעזאזל כותבים ביקורת על מברשת שיניים?
וגם תכל’ס- האם באמת יש הבדל בין מברשת אחת לשניה? ועד כמה אני יכולה לראות את זה בא לידי ביטוי אצל שחר?
ולמה, למה שלחו לבן שלי מברשת שיניים ורודה??

נשאל את הבחור
חשבתי לעצמי, שהדבר הראשון שנכון לעשות הוא לשאול את שחר, אם כיף לו עם מברשת השיניים החדשה.
הוא אמר “כן”. זה לא סיפק אותי.
שאלתי אם זה נוח. הוא אמר “כן”. מצד אחד אלו תשובות סבבה, כי באותה מידה יכול היה גם להגיד “לא”, אבל מצד שני, נדמה לי שאלו לא תשובות באמת מייצגות.
לכן העניין הזה, מבחינתי, לא הוכיח את עצמו, ואצטרך למצוא דרך אחרת לכתוב ביקורת על מברשת שיניים.

שחר סיים השנה גן טרום טרום חובה.
זו השנה השלישית של שחר בגן, והראשונה בגן עירייה. האמת? הייתה שנה סבבה.
היו לי השגות לגבי המבנה, לגבי הסייעת, לגבי הגננת, אבל לאורך השנה התגלה בדיוק מה חשוב- שהילד מבסוט.
הבנתי את זה עוד בשנתיים הקודמות. אבל ככל ששחר מיטיב לתקשר, כך אני מבינה יותר לעומק את המשמעות של העניין. ככל שהוא מיטיב להעביר בהתנהגות שלו את תחושותיו, כך אני מבינה רבדים נוספים יותר ויותר.
כך הבנתי, שאני יכולה לחשוב שמבנה הגן באמת צפוף, אבל הוא מבסוט להגיע לשם כל בוקר.
אני יכולה לחשוב שהגננת לא להיט, אבל הילד שלי כל כך אהב את הגננת שלו השנה (והיא אותו), שבאמת כל שנותר לי הוא לשמור את הביקורת שלי לעצמי.
ולגבי הסייעת- עזבו, זה כבר סיפור שאין לי כוח בכלל לשחזר…

 ילד מופת
שחר בן 4.5 והוא מתפתח בקצב מסחרר:
השפה, המוסיקה, הציור, יכולת ההבעה, העניין בספרים שרק גדל, היצירה, השמחה למעורבות של אבא ואמא בענייני הגן…
אלו דברים שהגננת עבדה עליהם כל השנה. אין ספק שגם לנו יד ורגל בהתפתחות, אבל ברור לי, שהגן עשה עבודה מעולה השנה.
כמובן, שגם עניינים חברתיים הלכו והתפתחו, ונתקלנו בכל מיני ילדים- הילדה הטובה והחייכנית, הילדה שהיא על תקן המכשפה המפונקת, הילד המציק, הילד שמחבק את ההורים שאינם שלו (מסתבר שלא כל הילדים מקבלים את זה בהבנה, כשילד מחבק הורים שאינם שלו)…

עוד מעט אני מסיים גן טרום טרום חובה.
הייתה לי הצגת סיום שבוע שעבר בגן, והייתי גברת עם סלים. נו, אתם יודעים, מכירים את השיר הזה- לאוטובוס נכנסת, גברת עם סלים, תראו איך היא תופסת את כל הספסלים…
מכירים?
אז זהו, התנדבתי להיות גברת עם סלים, אחרי שהילד שהיה אמור להיות גברת עם סלים הבריז ברגע האחרון. ובגן שאלו “מי רוצה להיות גברת עם סלים?” אז מיד התנדבתי.
מה, אתם לא מבינים איזה תפקיד מעולה זה! היו לי אביזרים מגניבים- 2 שרשראות הוואי גדולות כאלה, וכובע לבן גדול ומשקפי שמש.
ובהצגת סיום שמתי תיקים על ילדים שהיו בכאילו- אוטובוס שעשינו בהצגה (אבל זה היה רק בכאילו, אוטובוס לא יכול להיכנס לנו לגן), וההורים צחקו, וככה ראיתי שאמא הייתה מה זה מבסוטה. מצחיקה זאתי, היא לא צריכה הרבה ממני כדי שאני אראה אותה מבסוטית.

אבל רגע, אני לא פה כדי לדבר על זה, אני פה כדי לדבר על השיר הזה, הרים של קצפת.
תארו לעצמכם- הרים של קצפת שאתם יכולים לשכב בהם, לאכול אותם…
יאמי יאמי אין מיי טאמי! ולא אכפת לי שתכאב לי הבטן אחר כך!
אבא השמיע לי את השיר הזה, ואני לא זוכר בדיוק מתי ואיך זה קרה, אבל שמעתי את זה ונדלקתי.
זה שיר מאוד קצר, שזה די מוזר כי אני רגיל שהשירים שאבא ואמא משמיעים לי הם קצת יותר ארוכים, אבל הוא עדיין שיר מצוין לדעתי.
אבא סיפר לי שמי ששר אותו קוראים לו פורטיס, שזה שם קצת מוזר לא?
אמא אמרה שהיא פעם מאוד מאוד מאוד אהבה את פורטיס ושיש לו עוד הרבה שירים מצוינים, אבל זה בעיניי מעולה, ואני אוהב לשמוע אותו, ואני מקווה שגם אתם תהנו.