אני אמא

ישבתי עכשיו וקראתי את הראיון עם תמי ניב- אלון בידיעות אחרונות והתחלתי לבכות.
הפסקתי לקרוא באמצע, כי באמת, זה כבר היה יותר מדי בשבילי. התייפחתי כאשר היא תיארה איך הייתה עוברת מחדר לחדר, נוגעת בבגדים ובצעצועים- ושם לא יכולתי לקרוא יותר.
סיפור בן 14 שנים, שהוא קשה. הדבר היחידי שאני רואה שהשתנה במהלך השנים הללו הוא שלפני 14 שנה לא הייתי אמא. היום אני כן.

להיות אמא זה אומר שמשהו הכי בסיסי בקיום משתנה.
התודעה היא אחרת, סדר העדיפויות הוא אחר, ואם עד הלידה (יש שיאמרו עד ההריון) חשבת רק על עצמך או על בן זוגך ועל עצמך, מעכשיו את חושבת קודם כל הילד שלך.
כל דבר מקבל צבעים אחרים, הקשרים שונים, הקשיים הם אחרים- הכל אחר.
לכן זה ממש לא מפתיע אותי שהסיפור של תמי ניב- אלון מזעזע אותי היום עד עמקי נשמתי וגורם לי לבכי.
גם אני אמא. אני מתה מפחד רק מלנסות לדמיין לעצמי מה שהיא עברה. והתיאורים שלה לא מותירים הרבה מקום לדמיון, וכל מי שהיא נפש קצת רגישה יכולה להזדהות ממקום מאוד עמוק.
גם אבות כמובן.

אני חושבת שהבכי ניקז את כל הדיווחים שהיו לאחרונה- רוז פיזם ונעה גולדרינג הן רק דוגמאות לסיפורים שזיעזעו מדינה שלמה, וכמובן, איך אפשר בלי האם המרעיבה.
באותו גליון ממש של ידיעות אחרונות, יש איורים של מה שהאם המרעיבה עשתה לבנה שסבל מהרעבה ותת תזונה. אני לא אתחיל לחשוב על הנפש המורעבת שלו, לא פחות מהגוף, והנשמה הפגועה.
אני פשוט הייתי כולי צמרמורת. את הסיפור של רוז פיזם עברתי בסוג של הדחקה, פשוט לא יכולתי לשמוע על זה כלום. מה שעברה נעה גולדרינג פתח כבר סדק, שכאמור נפרץ כליל לאור הכתבה על תמי ניב- אלון.
ברור, כל השאלות הברורות עולות- איך אפשר לפגוע בילדים של עצמך? איך אפשר להרוג את הילד שלך? איך אפשר להרעיב? איך אפשר???????
יש תשובה אחת- מדובר על אנשים חולים בנפשם, זה הרי ברור לכל בר דעת. כולנו מבינים שמדובר באנשים שהמחלה גורמת אצלם לסוג מסוים של אלימות. קוראים לזה “הפרעת נפש” כי זה באמת כך- משהו מפריע לנפש של האנשים הללו להתנהל באופן תקין, והם רוצחים/פוגעים בילדים שלהם. הפרעת הנפש הזו גורמת להיות אנשים לא רגישים בעליל.
איך אפשר לחשוב על זה אחרת?
 

עד כאן ההגיון ועכשיו הרגש, שכידוע, יש לו חוקים משלו.
כל מה שכתבתי קודם על הפרעות נפש זה נכון, ברור שזה נכון, אבל כשהרגש שלי נכנס לתמונה- עם כל הרבדים השונים שלו ועם הצבעים האימהיים החזקים שנוספו בשנתיים וחצי האחרונות, אני לא רואה דברים אמיתיים. כשאני קוראת את הדיווחים הללו, על אבא שהלך וחנק את בתו באמצע הלילה עם ניילון נצמד- אני רואה את הפנים של שחר; כשאני שומעת על אבא, שבכוונה או לא בכוונה הרג את הילדה של אשתו, והילדה הזו היא בעצם נכדתו, ואז שם אותה בתוך מזוודה- אני רואה את שחר בתוך מזוודה; כשאני קוראת על אמא שמוציאה לילד שלה את הזונדה שאמורה להזין אותו בנוזלים והרגליים שלו מפרפרות מייסורים- אני רואה את הרגליים של שחר.
והשלב הבא הוא פשוט זעם אדיר, כאב לב עצום על הילדים שעברו חוויה כזו, על המשפחה מסביב, ורצון גדול מאוד לאלימות כנגד ההורה המפגע.
כן, אלימות. לא נעים להודות בזה, אבל זו האמת. בא לי לקרוע לאנשים האלו את הצורה במכות שהם לא יבינו בכלל מאיפה זה הגיע להם.
מה זה יעזור? לא יעזור בכלל, אני יודעת. זה הרי גם לא משהו שיקרה.
אני שמחה לומר, שבמקום אלימות- אצלי זה מתנקז לדמעות. אני עצובה לומר, שאני בוכה על הילדים הללו.

אין לזה פתרון.
אנחנו כנראה נמשיך לקרוא על ילדים שאיבדו את חייהם כי ההורים שלהם פסיכופטים, שדעתם משובשת עוד הרבה לפני שהם הגיעו לעולם.
הלב שלנו ימשיך לבכות על הילדים הללו ועל המשפחות שצריכות לחיות עם הטראמה הזו- לפעמים זה אחים, לפעמים זה סבא וסבתא, ותמיד יש את האמא או האבא שלא פגעו, שעולמם נגמר בשניה שילדם נרצח על ידי בן או בת זוגם.
לא רוצה לרגע להיות במקומם. גם לא לשניה. אני רק רוצה ללכת ולחבק את שחר, שלא יבין למה אמא שלו שוב פעם מכריחה אותו להתחבק איתה.