אני אמא

כבוגרת טיפול פסיכולוגי, אני שמחה לומר שהתגברתי על הרבה מכשולים.
סביר להניח, שללא טיפול, עדיין הייתי רווקה, יוצאת למיליוני דייטים חסרי סיכוי, ובטח שבטח לא הייתי אמא של שחר. לשמחתי המציאות היא כמו שהיא.
טיפול פסיכולוגי מוגדר על ידי רבים כ”מותרות”. עם כל הכבוד לאותם אנשים, הייתי מעדיפה שהמותרות שלי תהיה לצאת לחופשה אקזוטית בקריביים, עם מסג’ים כל שעתיים ואוכל מענג. מותרות, בעיניי, ממש לא מתבטא  בחשיפת הקרביים והתמודדות עם השדים הכי עמוקים ומפחידים שחיים שבי.

אחרי הטיפול שעברתי, על כל התלאות, עם כל השדים שהכנעתי וכל התובנות שהאירו את ימיי ולילותיי- חשבתי שכלום לא יפחיד אותי יותר.
באמת, עברתי דברים לא פשוטים מהרבה כיוונים, בצפיפות יתרה- מה כבר יכול לקרות לי??

נא להכיר: שחר ארנסט
כן, לא לקחתי בחשבון את האימהות.
עם כל השמחה, האהבה, הכירבולים והצחוקים- וגם עם הברקות שמגיעות לי פה ושם, אני עדיין יכולה להרגיש, גם היום, שאין לי מושג למה הסכמתי להיות אמא.
רגשית, אני לא ערוכה לזה.
אני מדברת על הדברים הרגילים כמו למשל איזו סייעת משתנה בגן, שרואה לנכון לתת לכל הילדים פתי בר חיות, אבל לשחר לא- כי הוא לא שם נעליים. מעבר לזה שמיד שלפתי מהשקית שלה 4 חתיכות ונתתי לשחר- נפגעתי והתרגזתי עד עמקי נשמתי.

בגינה, כשיש ילדה גדולה שמסתכלת על שחר, מחליטה לתפוס תחת ולהוציא לשון ולהוסיף איזו צעקה- בעוד שחר לא מתייחס אליה בכלל, אני רואה בעיניי רוחי איך אני שמה לילדה רגל בדרכה למגלשה…

כשבגן יש ילד גדול יותר משחר, שכבר הגיע לשער הראשי של הגן כולו ורואה ששחר בדרך, הוא סוגר לו את השער ואומר “אתה לא יוצא!”, שחר מסתכל, וספק אם הבין את הקטע, אבל אני פותחת את השחר ואומרת לילד הקרימינל שמסתכל בעיניים של “מה את רוצה להגיד?!”, אני אומרת לו “שחר יכול לעשות מה שהוא רוצה”, פותחת את השער, ומוסיפה את המבט הכי מסוכן שלי. אני יודעת שהוא תמיד עובד. וגם הפעם, הקרימינל מתבלבל, לוקח צעד לאחור, פונה מיד ורץ לאוטו של אמא שלו.
גבר גבר.

גברת, תרגיעי!
האירועים גובים ממני מחיר רגשי.
אי אפשר תמיד לאמוד מראש את המחיר, זה תלוי בנקודת הזמן במהלך היום, כמה ישנתי בלילה לפני, מה קרה בעבודה לפני, אם אכלתי צהריים כמו בן אדם ואם אני לפני, בזמן או אחרי מחזור. אבל המחיר קיים.

זה הכל מוביל אותי לימי היסודי ההזויים בבית ספר צהלה, בשכונה ההזויה צהלה.
שם גדלתי, ואם למישהו מכם נדמה שזה מיד אומר שהחוויה הייתה מדהימה, אז אני מיד אומר לכם שתלוי למה מתייחסים:
אם מתייחסים לעובדה שכשאני גדלתי בצהלה עוד לא היו בתים כמפלצות מפחידות שמאיימות ליפול עליך, ולעובדה שלרוב היו מלא כלבים שהסתובבו חופשי ו- 95% היו ידידותיים לכולם, ושהיו המון שדות ולא בתים צמודים מדי זה לזה של רפי קלינה- אז כן, זה היה כיף.
אם מתייחסים לעובדה שילדים בכיתה ד’ החליטו שמי שלהורים שלו יש מכונית BMW הוא עדיף על זה שלהוריו מכונית סיטרואן, ולעובדה שבצהלה שקט מדי- אז לא, החוויה רחוקה מלהיות מדהימה. היא הזויה.

אני לא הייתי מקובלת בשש השנים הראשונות לחיי כתלמידת בית ספר, וזה כנראה נחקק בלבי הרבה יותר ממה שאי פעם אהיה מוכנה להודות.
ולכן, כל פעם כשאני רואה אפילו רמיזה לעוול שנעשה לשחר, הלב שלי נותן את האות לאותה ילדה להבהב ולהודיע לחלק האחר שבי, שהוא רודף צדק ומוכן לעשות הרבה מאוד כדי להעמיד אנשים במקום בכוח המילה, בעזרת חוד הציניות ובעיקר על ידי אמירת האמת לאמיתה ישר בפנים.
כן. גם אם מדובר על ילדים קטנים ממני אבל גדולים משחר. ואם מדובר על אותה סייעת משתנה שהוזכרה לעיל- על אחת כמה וכמה.

תהיות
ברגעים שאחרי המצבים שתוארו לעיל, אני מרגישה שאני ממש לא בנויה להיות אמא.
אני לוקחת יותר מדי ללב, ואני כבר בגיל שאני מרגישה שזה עולה לי בבריאות. זה מעצבן אותי ואני ממשיכה להסתובב עם הכעס הזה בבטן, גם אחרי שהתקשרתי לבעל המושלם שיחיה, כדי לעדכן, לטחון את הסיפור עד הפירור האחרון, ולהתרגז 10 פעמים ברציפות מהעניין הזה.
צריך להוציא את הקיטור איכשהו, לא?
וזה מותיר אותי דיי מבואסת וגם עייפה.

נראה לי שאמא צריכה להגיב קצת אחרת לא? להיות “בוגרת”, להבין שזה חלק מלגדול, שחר צריך למצוא לעצמו את הקול שלו, את המקום שלו בעולם, וחלק מזה זה גם עימותים, לא רק סבבי-בבי ופוצי מוצי עם חברים.
יש גם הצקות, יש גם דחיפות, יש את כל האירועים שהוזכרו כאן ברשומה, ויהיו עוד- דומים ושונים.
וזה הכל בסדר, וכשזה קורה בזמן אמת, אמא אמורה להגיב בצורה נינוחה ולא בתחושת עלבון צורב.
מין אמא זן מאסטר שכזו.

מטפל-מטופל- הדור הבא
ככה אני מכינה את הילד שלי לחיים, אם כן:
מביאה מהעולם שלי דברים לעולם שלו, מגיבה בשבילו או במקומו, וכך אני מכינה את הקרקע לטיפול הפסיכולוגי שיגיע בהמשך הדרך.
ושוב אותו סיפור, רק הפעם, במקום שאני אשב ואספר על אמא שלי, שחר ישב ויספר על אמא שלו- עליי.
וברור לי כשמש מה הוא יספר. הוא יגיד שאמא שלו באמת מאוד אוהבת אותו, אבל לפעמים היא קצת שוכחת שמה שקורה לו לאו דווקא קורה לה.
וכך קורה, שיש לה קטעים נורא מוזרים, שכשנראה לה שמישהו מתנהג אליו לא יפה, היא קופצת ומגנה עליו, וכולם אחר כך חושבים שהוא Mama’s Boy. וקצת קשה לו עם הסטיגמה הזו, כי הוא בעצם לא ממש ככה- הוא לא מחובר מדי לאמא שלו, ובמקומות אחרים היא באמת בסדר גמור.
למה היא חייבת לקפוץ כל פעם כשנדמה לה שמישהו מתנהג אליו לא יפה?!
ולמה היא לא קולטת שהוא כבר לא תינוק, שהוא יכול להתמודד לבד עם הדברים, ושלפעמים אין מה לעשות, יעליבו אותו ויפגעו בו, אבל זה חלק מהעניין?
כמו שזה עיצב אותה להיות מי שהיא (והיא באמת סבבה לדעתו), זה גם יעצב אותו.

חזרה למציאות בה שחר עוד לא בטיפול פסיכולוגי
אם הפסיכולוג היקר שלי קורא את זה, אני יכולה לדמיין את השיחה בינינו, שאולי כדאי לעשות עוד כמה פגישות. שנדבר על הדברים, נעבד את התחושות וניתן לילדה מהשנים של היסודי, צהלונית קטנה וג’ינג’ית, לדבר ולספר מה היה שם.
ובשיחה דימיונית זו, אני אגיד “תודה- לא”.
אין לי כוח לדבר יותר. אני רוצה לעשות, לחיות את ההווה ולהתמודד עם העבר תוך כדי מעשה.
אני רק מקווה, שעד שאהפוך לאמא זן מאסטר, לשחר ישארו חברים…

בנתיים, אשמח לשמוע אם יש עוד הורים שמרגישים דברים דומים, דברים שונים?
ואיך אתם מתמודדים?