אני אמא

ההריון השני שונה במהותו מההריון הראשון שלי.
מעבר לעובדה שהפעם יש בת ופעם קודמת היה בן, יש דברים פשוטים ומורכבים שהם שונים.
הדבר האחד שדומה הוא העיסוק בהריון, והיותו מקום ראשון בחשיבותו.
אין ספק, נקודה זו באה לדיי ביטוי באופנים שונים בשני ההריונות. אם בהריון עם שחר היה לי יותר זמן למנוחה, שהרי היום מנוחה זו פריבילגיה שיש לתכנן היטב, לתחום בזמן קצוב- אם אפשר בכלל ליישם. אם בהריון הראשון סופרים כל שבוע בקפידה ונרשמים לאתרים ששולחים לך דיווח למה לצפות בכל שבוע, בהריון השני השבועות טסים וכבר יודעים למה לצפות- לרוב גם דברים מגיעים מוקדם יותר.
הרשו לי לשתף אתכם בכמה נקודות ששונות בשני ההריונות שלי:

אל תגעו לי בבטן
בהריון הראשון לא הייתה לי בעיה משמעותית שיגעו לי בבטן.
זה היה לעתים מוזר, אבל זה לא היה משנה.
בהריון השני- ראו הוזהרתם. הרעיון הזה שבגלל שאני בהריון והבטן שלי עצומה אז לכל אחד ניתנה הרשות לגעת בבטן- הרעיון הזה הוא מגוחך, מפר את הספייס האישי שלי וסליחה כן- אבל עדיין מדובר על הגוף שלי, מה פתאום שתגעו בו?

אז מה אם יש לי בבטן בת שהיא ישות בפני עצמה?
היא בבטן שלי, וזה הגוף שלי, וכמו ששלא נוגעים בבטן בימים רגילים (קרי ללא הריון), אין שום סיבה הגיונית ל”הושט ידך וגע בה”.
יסלחו לי כל האנשים שטוענים שמדובר על מחווה ידועה בכל העולם, זה באמת- אבל באמת לא מעניין אותי. יש עוד אזורים בגוף שלי שהשתנו- תכף יגידו שזה מקובל לגעת גם בהם?
אני לגופי וגופי לי- כבדו זאת, ויפה שעה אחת קודם.

מודעות למה שאפשר להפסיד
המודעות הזו באה לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר לפני בדיקת מי שפיר.
בהריון עם שחר, מבחינתי היה מדובר בלא יותר מבדיקת דם. לא חששתי, לא דאגתי, לא חלמתי- לא כלום.
הפעם- חלמתי גם חלמתי, חששתי גם חששתי ואו-הו- איך שדאגתי!
ניסיתי להבין למה בעצם התחיל לנקר בלבי חשש ממש איך שניתקתי את השיחה בה קבעתי תור לבדיקה, והדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו הוא, שאני היום הרבה יותר מודעת למה אני יכולה להפסיד. אני מסתכלת על שחר ולא מאמינה שכזה דבר מושלם יצא ממני, מושפע ממני ומכל מה שאני עושה. עם שחר הכל היה בסדר בבדיקה.
ואם משהו ישתבש הפעם? ואם פתאום אפול במלכודת הססטיסטיקה?

הגעתי לבדיקת מי השפיר עם רצון גדול מאוד פשוט ללכת משם.
הגעתי כ- 40 דקות לפני הזמן, מתוך מחשבה שזה יתן לי זמן להסדיר את כל הניירת, אבל כמובן שלפקידה במקום היו תוכניות אחרות, וכך קרה שישבתי 40 דקות ללא מעש, כולי מרוכזת בתוכניות בריחה ברורות ומדויקות:
אני קמה באלגנטיות, יוצאת את הדלת, שומרת על קור רוח ופשוט הולכת משם. הנה, אני קמה, אף אחד לא ישים לב… אבל אז אושיק הצטרף, והתוכנית סוכלה.
אני באמת חושבת שהפעם אושיק הגיע כדי לוודא שעושים את הבדיקה הזו, כי אני מבחינתי הייתי ערוכה לנסיגה.
הבדיקה כמובן הייתה בסדר גמור, הכל מצוין ועמוס בר, שהיה הרופא גם בפעם הקודמת, היה מקסים ומיומן כמו תמיד.
אבל החשש הזה, שמשהו יקרה ואני אפסיד חוויה דומה לשחר…. איך אפשר בכלל??

חלומות
בהריון עם שחר אני לא זוכרת חלימה יתרה, אולי קצת כחודש או חודשיים לפני הלידה.
בהריון השני מדובר על מצב אחר לגמרי.
כשאומרים “חלומות ורודים”, מתכוונים לחלומות טובים.
אצלי המונח מתקשר לחלומות על תינוקות ובנות, מכל הגילאים. אני חולמת המון על תינוקות, על לידה, על אחרי לידה, על הנקה (?? איך זה קרה לי?!), על החיים עם שני ילדים ויותר…
לא כולם ורודים אגב.
זה לא שאני מדברת איתכם על סיוטים, אבל אלו לא חלומות על מי מנוחות כי אם יש כל הזמן טרדות, כל הזמן משהו מציק, כאילו נשכח, ולא ברור מה זה.

כשאני מתעוררת בבוקר, אני מקומטת יותר מהרגיל, וממש לוקח לי זמן לקלוט באיזו מציאות אני חיה:
לאט לאט אני מרגישה שהבטן עדיין תפוחה, הגוף עדיין לא בפרופורציות המוכרות לי מהיום יום, יש לי עדיין ילד אחד, והנה- הגיע עוד יום עבודה.
רגע, לא הייתה תינוקת לפני דקה? לא יעל, זה רק בחלום כפרה עליך.
והאמת? מזל שכך, כי המציאות החלומית שלי בדרך כלל פרועה יותר מכל מציאות אמיתית.

הריון פיזי
יכול להיות שהזמן מטשטש את הזכרון, אבל אני זוכרת שההריון עם שחר היה יחסית קל מבחינה פיזית- היו צרבות, בסוף ההריון היו ביקורי מוניטור כל אימת שהרגשתי שצריך, היו כאבי גב באותה תקופה, ועייפות גדולה שהתפוגגה לאחר השליש הראשון, וחזרה בשליש האחרון. אבל זהו.
הפעם- כאוס:
כבר עם הנץ החשד הראשון להריון נפלתי למשכב של 5 ימי מחלה. וההמשך אומנם ללא מחלות, אבל עם שלל תופעות- פעם כאבי ראש, פעם כאבי גב, מדי פעם מתיחות בבטן (כנראה עקב הקיסרי עם שחר), כמעט כל ערב תקיעות במפרקי הירך, עצירות שבאה והולכת, עייפות אינסופית- וכל הזמן, צרבות… כמעט כל תופעה נשארה לביקור של כשבוע- שבוע וחצי, ואז חלפה. לפעמים יש ביקור חוזר, אבל קצר מאוד.

סליחה, אבל זה לא קצת מוגזם?
נכון, אני כבר לא הפרגית שהייתי בהריון הראשון, אבל עדיין- המודעות הבלתי נפסקת לאזורים נבחרים בגופי יכולים להטריף- גם בן אדם שגם בלי הריון מודע לגופו.
ופייר? זה נורא מעייף:
מעייף אותי להרגיש את זה, מעייף אותי להתמודד עם זה ומעייף אותי לקטר על זה.

אוהבת לבשל
בהריון הראשון אני לא זוכרת שזה בכלל היה עניין- כן או לא לבשל.
בהריון הנוכחי מדובר על משהו שרק הולך ומתגבר- אני ממש אוהבת לבשל. אני לא מדברת איתכם על ביצה מקושקשת וטוסט, אלא מאכלים טעימים באמת:
פשטידת בטטה וגבינת עיזים, פשטידת תירס שאפילו שחר נהנה לנשנש ממנה, סלט פסטה קר, סלט קינואה, תפוחי אדמה ובטטה בשמנת אפויים בתנור, נסיונות נוספים לעוגיות, עוגת שוקולד (עדיף עם סוכריות), כל מיני פסטות עם רטבים שונים, פרנץ’ טוסט ששחר מאוד מבסוט מהמנה הזו…

לא יודעת מה יש בבישול שפתאום אני כל כך נהנית מהעיסוק. אני מתארת לעצמי שגם העניין ששחר גילה בבישול, בשילוב עם חוג בישול באנגלית, עשה רק טוב.
יש פעמים שאני מנסה כל מיני דברים חדשים, ויש פעמים שאני הולכת על בטוח, ותמיד מדובר על משהו שכמו מנער אותי מאיזו שקיעה בכבדות שתוקפת אותי מדי פעם.
אני דיי מקווה שהעניין הזה הגיע לחיי וישאר גם אחרי הלידה.

ההורמונים
זה בטוח אחד הדברים שמבחינתי, הכי מבדילים בין ההריון הראשון לשני.
בהריון הראשון היה קצת, אבל לא משהו ששווה לדבר עליו.
בהריון השני- חבל לכם על הזמן. בכי ללא סיבה מוצדקת, ולחילופין התקפות קריזה שחבל על הזמן. על מה? על כלום.
התייפחות קורעת לב מול הארון עת גיליתי ששוב אין לי מה ללבוש לבריכה. קריזה תוקפנית על החביתה שנדבקה למחבת החדש שקנינו במכירה ב- The Cook Store. דמעות מנצנצות זולגות חרש כשאושיק מחבק אותי כשהגיע הביתה מהעבודה. עצבנות גדולה ביותר ופרץ קללות מסחרר כי שוב צריך ללחוץ אלף פעם על הכפתור של המזגן בסלון כדי להדליק אותו.
נראה לי הבנתם את הרעיון.

החלק הכי גרוע הוא להיות מודעת לכל הסיפור הזה ולהרגיש מה זה דבילית- גם תוך כדי וגם בדיעבד.
גם בבכי וגם בקריזה, אני מודעת בדיוק למה שקורה, וגם אם אני מרגישה שאין לי שליטה על הפיצוץ הרגשי הזה שאני חווה, אני עדיין יכולה לאחר מעשה לבוא ולחשוב שאולי הייתי יכולה לעשות דברים אחרת. ואז מיד עולה הקול שאומר “כן, לעשות אחרת ואז לפוצץ את העורק הראשי גברת”.
מצד אחד אני קצת מרחמת על הסביבה שצריכה לספוג את השגעון ההורמונלי הזה. מצד שני, אני אומרת- שגם להם תשתנה השגרה הרגשית.
רוצים להיות חלק מההריון? תהיו חלק עד כמה שאפשר להיות- כולל רגשות המתפוצצים בחלל כזיקוקים- עם כל הצבעים והאפקטים.

אז איפה אנחנו עומדים עכשיו?
שבוע 26 וכמה ימים, החודשים האחרונים להריון הגיעו, ואיתם הימים החמים ביותר של השנה.
התחושה- כשל ממותה: גדולה, כבדה. מתגעגעת קצת לתחושת הקלילות.
יותר מזה, אני מתגעגעת ללשכב על הבטן.

עכשיו אתן
האם ההריונות שלכן היו שונים או דומים? איך ולמה? אשמח לקרוא תגובותיכן.

* בתמונה: שחר מצייר בגואש. אמא יכולה לבכות בכי תמרורים מהילד המוצלח. באמת.

רשומות נוספות בנושא:

1. הריון ראשון בלי אמא- טיפים שיכולים לעזור פורום בנות ללא אם בפורטל תפוז הוא מקום מופלא. מה...
2. 10 דברים שמתגעגעים אליהם במהלך הריון שימו לב- רשומה זו אינה מתייחסת להריון נוכחי (כלומר, אני...