אני אמא

יש מצבים בחיים שגורמים לך להגיע להלך רוח יעיל ביותר.
ההריון השני, עם כל מה שהביא איתו לחיים שלי (על כך ברשומה נפרדת), הביא אותי למצב תודעה של “כאן  ועכשיו”.
נכון, הוא הביא אותי למצב הורמונלי של תגובת יתר לכל מיני סיטואציות שבחיים לא העלתי על דעתי שאגיב אליהם בצורה כל כך גרוטסקית כפי שאני עושה בהריון הנוכחי, אבל יש משהו בהלך הרוח שלי שמרוכז במה שנעשה בהווה. העתיד יום אחד יהיה הווה, ולכן נתמודד איתו כאשר יגיע, והעבר- עבר.
החרדות מדי פעם צצות, אבל אני מרגישה שיותר מפעם, אני יכולה להן והפעם, קול פנימי מחוזק וקולי (מלשון cool) שולט בכיפה.
דוגמאות? בבקשה:

שוד לאור יום
הלכתי לי ברחוב יהודה הנשיא ברמת אביב, בצעדה הרגילה שלי לגן של שחר.
דיברתי באייפון שלי, באוזניות, ובעודי מתבוננת על האייפון- אני מרגישה לפיתה במרפק, וכמו במטה קסם- האייפון נתלש מידי, מהאוזניות, והנה אני רואה איש רץ הרחק ממני במהירות מרשימה. תוך מספר שניות המוח הבין על מה מדובר, אבל בהיותי בחודש שישי להריוני, הסיכוי שאפצח בריצה אחר השודד היא אפסית.
גם בלי הריון אני לא רואה את עצמי מצליחה להגיע מאוד רחוק אחריו…
וכך אני עומדת לי באמצע הרחוב, צועקת קללות לשודד המתרחק, והאוזניות עדיין משתלשלות מאוזניי, מיותמות מאייפון.

תקשיבו- זה קצת מעליב, מאוד מבהיל, וקצת לא ידעתי מה לעשות, בעיקר כי המחשבה היחידה שהייתה לי בראש היא שאני מאחרת לאסוף את שחר מהגן, ואיך איידע אותם בגן?
במקום היה נהג מונית שהתקשר מיד למשטרה, שמיד שלחה ניידת שלקחה אותי לסריקות (זה דיבור של שוטרים זה…). אם אתם שואלים אותי, זה היה דומה יותר לסיבוב ברכבת הרים בלונה פארק, מה שמיד גרם לבחילה באישה ההרה, ובאיזה שהוא שלב ביקשתי מהשוטר הנחמד שיוריד אותי בצד הדרך לפני שאשאיר את חותמי בניידת…

אני חושבת שבימים ללא הריון, הייתי הרבה יותר מזועזעת מהחוויה.
אבל משהו בהריון הזה גורם לי לראות את הדברים בצורה בהירה וחדה: כולה נגנב אייפון. נכון, זה הרבה כסף, ונכון- אהבתי את המכשיר.
אבל לזכותו של השודד ייאמר שגם הוא היה מאוד ממוקד- הוא ראה אייפון, רצה אייפון- לקח אייפון. הוא לא דחף אותי, לא הדף אותי לרצפה, לא היכה אותי בבטן או בכל אזור אחר בגוף, לא גרם לחבלות… ולכן אני מרגישה שאני יכולה לומר “כפרה על האייפון”, ויכולה לומר זאת בלב שלם.
בסופו של תהליך, קיבלתי סלולרי חדש, חזרתי לנוקיה, אני לא משלמת שקלים מיותרים על המכשיר הגנוב ואני בתוכנית שחוסכת לי 110 ש”ח בחודש.
היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

אגב, מישהו צריך אוזניות אייפון? USB?

הפיקסיז
כל הסיפור הזה של המשט מבאס נורא- ממש, מתחילתו ועד להשלכה האחרונה שלו.
הביטול של הפיקסיז 3 ימים לפני הגעתם שבר את השיא של אלביס קוסטלו (שזה ממש לא היה מעניין, ויסלחו לי מעריציו), והשאיר תחושת באסה אחת גדולה.
ומרירות. מרירות ברמה בינלאומית על מצבה של ישראל והתמונה החד צדדית שמשתקפת בעולם, מרירות על הממשלה הביזארית שלנו שאגב- מרביתנו לא בחרנו בה, ובטח שלא בעומד בראשה, מרירות על האימפוטנטיות המתמשכת בהסברה שלנו, ומרירות ברמה תרבותית שהנה שוב אנחנו הופכים למדינה נידחת שאף אחד לא מגיע אליה.

אני לא הרוסה על הפיקסיז.
הם חלק בלתי נפרד מפס הקול של נעוריי, ואני בהחלט מכירה ביחודם, אבל הם לא היו מרכזיים בחיי. ועדיין, יש להם שירים מצוינים, וגם אם הם רחוקים מהפיסגה שלהם, עדיין מדובר בהופעה שברור שתהיה כייפית.
כשבוע או שבועיים לפני מועד ההופעה, התחלתי לחשוב שלא בטוח שיהיה לי כל כך נוח בהופעה- הגב כואב, לעמוד הרבה שעות- זה לא פשוט. התחלתי לחשוב שאולי לא כדאי ללכת, אבל לא רציתי להפסיד. אני אוהבת הופעות, וידעתי שאתחרט אם לא אלך לפיקסיז, שמגיעים עד לישראל.

והנה, ראשון בבוקר, והלהקה מודיעה שהם לא יגיעו.
והמחשבה הכי צלולה עלתה בראש ממש לצידה של מחשבת הבאסה- אחלה, לא יהיו לי כאבי גב.
בימים ללא הריון, הייתי מתרגזת וגם מביעה את דעתי בעמוד של הלהקה בפייסבוק. אבל עם ההריון הנוכחי, אני מסתפקת במשפט של חמותי- “הכל לטובה”, ומשאירה את זה כך.

עלילות שחר בגן
משהו עובר על הילד שלי.
לא ברור לי עדיין מה זה, ואולי לעולם לא אדע, אבל יש מספיק דברים שמתרחשים מסביב כדי להשפיע עליו- מאבקי כוח בגן שהם חלק בלתי נפרד מהחיים ותהליך לימוד כישורים חברתיים, שינויים בבית לקראת בואה של התינוקת הידועה בכינוי פוצי, סביר להניח שגם ההריון והממותיות של אמא (מלשון ממותה) מספקים מקור לסימני שאלה מרחפים בראשו של בני, וכל מיני תהליכים טבעיים שקורים בגיל 3.5- סביר להניח שהכל ביחד יוצר מדי פעם מתחים בילדון.

ואכן, יש מתחים- הג’ינג’י משתמש רבות בקולו הווקאלי כדי לצעוק על ילדים על לא עוול בכפם, מרביץ, משיכות בשיער…
זה נורא לא כיף לשמוע שהילד שלך עושה דברים כאלה. גם עצם העובדה שהוא עושה את זה, וגם המודעות שלך כהורה לעובדה שמשהו לא מסתדר לו טוב בחיים בשלב הזה, אחרת- למה השינוי הגדול בהתנהגות?
השינוי בהתנהגות הזה בא גם קצת לידי ביטוי בבית, אם כי פחות, וגם ביקר אותנו 2 לילות, בהם נשארנו מחוסרי שינה. שלושתינו.

זה ברור שצריך לעשות משהו. לא צריך לרוץ לפסיכולוג ולהריץ את הילד לבדיקות אינסוף, אבל צריך לחשוב על משהו.
וכך עשינו.
תחושת הבטן שלי אתמול הייתה לבלות זמן איכות של אם ובנה. שוחחתי ארוכות עם הגננת בטלפון, שמעתי ממנה מה היא חושבת, והיא הציעה דברים מעניינים.
היא ציינה בפניי שמדובר על תקופה ארוכה שבה שחר יכול להיות בעליה ובירידה, אבל אני הרגשתי שאין מה לדבר על “אחרי הלידה”. אחרי הלידה יהיה אחרי הלידה, ועכשיו צריך לדבר על מה שקורה עכשיו, כדי לעזור לשחר לעבור את התקופה הזו בצורה קלה עד כמה שניתן.
בתום השיחה הרגשתי את תחושת הבטן עוד יותר חזק. אין ספק, הבית צריך להיות מקום בו שחר מרגיש שאין לו מאבקי קיום והישרדות. הבית זה מקום של שקט, שבו הוא יכול לנוח ללא חששות.
מפגשים עם חברים, לשחק לבד- גם על זה אדבר ברשומה נפרדת, אבל צריך לעשות את זה בצורה מתונה ורגועה, ולא לזרוק את שחר למיימי החברותא בבת אחת.
הטקטיקה הזו לא עובדת טוב עם שחר.
ולכן, אתמול שחר ואמא שלו (זו אני) הלכו לנמל ובילו זמן כתום ואיכותי זה עם זו.

גם בלילות, הרגשתי שאי אפשר לעשות את ה- 5 דקות. די, הוא גדול, הוא לא תינוק. אפשר להסביר לו.
ואכן, שני לילות ביליתי בלהסביר לשחר, שאמא ואבא מאוד אוהבים את שחר, ושהם לידו בחדר השני ותמיד שומרים עליו, ושכל אחד ישן במיטה שלו. אחרי קימות רבות ואזעקות פיפי וקקי שהיו לשווא והסברים רבים מאוד, הגענו לליל אמש. כזכור, היינו בנמל, בזמן איכות, ושגרת הלילה לא שונתה, פחות מאבקים בבית (אבל עם שמירה על גבולות, כי זה חשוב)- והנה, הילד ישן כל הלילה. וזה סימן טוב. מבחינתי, אני מרגישה שאנחנו בכיוון הנכון.

במקרה זה, סביר להניח שהייתי נוהגת בדיוק אותו הדבר גם בימים ללא הריון.
אבל, ההבדל היה בעיקר בתחושה שלי: ראיית המצב, והתחושה הברורה שצריך לשנות גישה, לשנות אוירה ולהרגיע מתחים.
זה מה שטוב בשחר- הוא נותן פידבק מיידי- לטוב ולרע. תחושת הבטן שלי- אנחנו בדרך הנכונה, וצריך להתקדם פר אפיזודה, ולא פר תקופות ארוכות.

סיכום
חודש שישי, סוף שבוע 24.
הבטן גדולה מאוד, וגם כל מיני אזורים אסטרטגיים אחרים (וזה בלתי נסבל אגב). מפה לשם עברו 6 חודשים, ואני תוהה מדי פעם, איך זה קרה לי, שהחלטתי להיות אמא לשני ילדים.
האם אני בנויה לזה בכלל? אני לא הולכת להתחרפן כל 5 דקות מהמצב החדש שישנה את חיי מספטמבר?
ההריון מלמד אותי להיות בהווה, ולהשאיר את העתיד להווה של אחר כך.
עם קצת מזל, הלך הרוח הקולי הזה ישאר איתי גם קצת אחרי, ולא יעלם ברגע שרמות ההורמונים יפלו לקאנטים וישאירו אותי חשופה לרוחות הפרצים של החרדות, הבכי והשביזות.
אני כל הזמן אומרת שהילדה הזו הולכת לעשות לי בית ספר בכל רמה אפשרית.
ואני שואלת- האם זה אפשרי שהיא עושה את זה כבר מההריון?